סוכריה חמוצה
"בדומה לאשליות אחרות של המוח שאינן נגישות לגמרי למחשבה מודעת, כמו ורטיגו ואשליות אופטיות", היא אומרת לי, "המוח מאורגן כך שתפיסות אופטימיות יכולות לשנות, את האופן שבו אנו תופסים, את העולם שסביבנו ואת האופן שבו אנו פועלים בו". "לכן", היא מושכת באפה ואני מביט בנמשים הקטנים, שהשמש מבליטה ועיני יורדות אל פיה, "הדרך הטובה ביותר לנבא את העתיד היא ליצור אותו".
"גם הנטייה לראות את הטוב שבחיים חיונית לרווחתנו ומכריעה בקבלת החלטותינו במישור המקצועי והאישי והיא חשובה ליצירת מוטיבציה לפעולה", אני עונה והיא פוערת עיניים לנפלאות תבונתי. החיוך שניצת בה, שווה את כל המילים הריקות מתוכן. הכל אני מוכן לומר ובלבד שתניח לי לגעת בה. שתיגע בי חזרה.
אני מהנהן ועל פניה מתפשט חיוך חולמני והיד שלי מתרוממת אליה, כמו מאליה, אבל נעצרת במחצית הדרך. עדין לא, אני אומר לעצמי, עדין לא הגיע הזמן.
אנחנו יושבים בקפיטריה של בנין "גילמן" ומסך של עשן ממלא את השיעול שנפלט מפי. אני מציע שנצא החוצה, אל הדשא והיא מתרצה.
שם אני פורש את תרמיל הגב שלי ומציע לה אותו, באבירות מעושה, להתפרקד עליו. היא מחייכת ומתעלמת מההזמנה, מתיישבת מולי על הדשא וממשיכה בדבריה על ההרצאה שהחמצתי. אני חושב, שאני יכול להבחין בקצה קציהם של תחתוניה, מבצבצים מתחת לחצאית.
למה נשים חייבות לדבר כל כך הרבה, אני לא מבין. הרי אני יכול לצלם את ההרצאה באייפון שלי וגמרנו. הפה המתוק שלה נפתח ונסגר, כששטף המילים נשפך ממנו בלי מעצורים. בחיי שאין לי מושג איך לעצור אותה.
אני מוציא חבילת סוכריות מהתיק ומציע לה אחת, היא מנידה בראשה לשלילה ואני מקלף שתיים מהן, ממלא בהן את פי ומוצץ. שפתיה נפתחות ונסגרות, נפתחות ונסגרות, אני מחניק פיהוק, טעם חמוץ מתוק ממלא את חיכי ואני יודע שזו פגישה שלא החלה ומבחינתי כבר הוחמצה.
